פסק-דין בתיק ב"ל 30989-10-12

1.      לפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) מיום 17.7.2011, אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר (להלן: הוועדה).

העובדות

2.      המערער יליד 1954 סובל מליקויים שונים.

3.      ביום 22.6.2011 קבעה ועדה רפואית לעררים (נכות כללית) כי למערער נכות משוקללת בשיעור 46% (נכות בשיעור 10% בגין יתר לחץ דם לפי פריט ליקוי 9(3)(ב)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות); נכות בשיעור 10% בגין שומנים בדם לפי פריט ליקוי 3(ב) לתקנות; נכות בשיעור 40% לפי פריט ליקוי 9(1)(ג)(III) לתקנות).

4.      ביום 22.12.2010 קבעה רופאה מוסמכת כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר וכי הוא "מסוגל לעבוד יום מלא, ללא מאמץ פיזי, יכול לחזור לעבודתו כנהג מונית" (מש/2).

5.      ביום 27.1.2011 המליצה פקידת השיקום לראות את המערער כמי שלא איבד 50% מכושרו להשתכר, מהנימוקים הבאים (מש/1):

"על פי מצבו הרפואי וחוות דעת רופאת המוסד נראה שמסוגל לעבוד בעבודה שלא דורשת מאמץ פיזי ונהיגה על מונית לא דורשת מאמץ פיזי. נראה שיכול מבחינה רפואית לחזור לעבודתו כנהג מונית באופן מלא. לאור זאת ממליצה לראותו כבעל כושר השתכרות" .

6.      ביום 6.2.2011 התקיים דיון צוות בעניינו של המערער (צורף לכתב הערעור), ובסיומו הומלץ לראות את המערער כמי שלא איבד 50% מכושרו להשתכר. וכך נכתב בהמלצה:

"בן 56 עבד כנהג מונית עצמאי והפסיק לאחר שלקה בליבו. גם רופא המוסד וגם עובדת השיקום בדעה שמסוגל לחזור לעבודתו הקודמת כנהג מונית במשרה מליאה. אי לכך התובע לא איבד מכושרו בשיעור 50% לפחות" .

7.      ביום 17.7.2011 התכנסה הוועדה לדון בעניינו של המערער. הוועדה שמעה את תלונות המערער וקבעה כך:

"מדובר בתובע יליד 1954 הסובל מיתר לחץ דם בשיעור של 10%, שומנים בדם 10% ומחלת לב איסכמית 40%. לדבריו הפסיק לעבוד לפני שנה וחצי עקב עייפות וכאב בבית החזה בזמן פעילות. עבד כנהג מונית רוב חייו וקודם עבד כעובד יצור בעבודה פיסית. לא רואה את עצמו עובד עד שלא ירגיש טוב.

הועדה בדעה ובהסתמך על הועדה הרפואית לעררים וממצאיה אין סיבה אובייקטיבית לאובדן כושר מלא כפי שעולה מדבריו. התובע מסוגל לעבוד עבודה מלאה שאינה דורשת מאמץ פיסי רב. יכול לחזור לעבוד כנהג מונית. כמו כן יכול לעבוד בחניון ובעבודה חרושתית קלה. כך גם עולה מדו"ח פקידת השיקום מיום 27.1.11. לדבריו נמצא בבירור רפואי בנושא הריאות. הובהר לו כי במידה ויהיו ממצאים יוכל להגיש החמרת מצב. הועדה דוחה את הערר" .

8.      על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

9.      המערער טען כי הוועדה לא התייחסה לגילו ולהשכלתו וכי היה עליה להפסיק את דיוניה לאחר שנודע לה שהוא נמצא בבירור בתחום הריאות. לטענתו, היה על הוועדה לשקול אם אף אם קיים אי כושר חלקי. המערער הוסיף וטען כי הוועדה שגתה בכך שהציעה עבודות אשר לכאורה לא כוללות מאמץ גופני נוכח שיעור הנכות הגבוה ונוסח פריט הליקוי. עוד נטען כי הוועדה התעלמה מתלונות המערער בדבר עייפות וכאבי ראש - ליקויים הפוגעים ביכולתו לעבוד כנהג מונית.

10.  מנגד טען המשיב כי לא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה.

הכרעה

11.  לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להדחות, כפי שיפורט להלן.

12.  כידוע, בית הדין מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) בעניינים משפטיים בלבד. בית הדין הארצי פסק כי הוועדה פועלת בתחום שאינו מחייב ידע בתחום הרפואה, בשונה מוועדה רפואית לעררים, ולכן רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות .